החלטה בתיק רע"א 4096/04

בפניי בקשה לבטל את החובה להפקיד עירבון בהליך זה.

1. הבקשה אינה מבוססת על טענה לאי יכולת כלכלית להפקיד ערבון. טענתו העיקרית של המבקש היא, כי חרף כותרתו, ההליך שבכותרת הינו הליך פלילי, אשר אין לחייב בגינו בהפקדת עירבון.

2. ההליך בו מדובר הינו לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן - חוק איסור הלבנת הון). תחילתו בבקשה לחילוט כספים, שהוגשה בידי המדינה לבית המשפט המחוזי בהליך אזרחי. הבקשה נשענת על הטענה, כי המבקש עבר על הוראת סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון.

הסמכות לנקוט בהליך אזרחי לצורך חילוט קבועה בסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון. בחלקו הרלוונטי, קובע סעיף זה כך:

" (א)  בית משפט מחוזי, על פי בקשה של פרקליט מחוז, רשאי לצוות

 על חילוטו של רכוש בהליך אזרחי (להלן - חילוט אזרחי) אם נוכח שנתמלאו שני אלה:

(1)   הרכוש הושג, במישרין או בעקיפין, בעבירה לפי סעיפים 3 או  4 או כשכר לאותה עבירה, או שנעברה בו עבירה לפי אותם סעיפים;

(2)   האדם החשוד בביצוע עבירה כאמור אינו נמצא בישראל דרך קבע או שלא ניתן לאתרו, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום נגדו, או שהרכוש כאמור בפסקה (1) התגלה לאחר ההרשעה.

......

(ג)  על החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתן לערער בדרך שמערערים על החלטה בענין אזרחי."

ההוראה היא חלק מפרק ו' לחוק, אשר כותרתו היא "הוראות חילוט". בסעיף זה גם הוראה העוסקת בחילוט פלילי (סעיף 21), ובה נקבע כי מקום בו הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, על בית המשפט להורות, נוסף על כל עונש, על חילוט רכוש מתוך רכושו של הנידון, בהיקף הקבוע באותה הוראה.

3. במבט ראשון, מתבקשת לכאורה המסקנה כי המבקש חייב להפקיד ערבון בהליך זה. ההליך שבכותרת הוגש לפי סעיף 22(ג) לחוק איסור הלבנת הון, הקובע כי ניתן לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי בעניין שבפניי "...בדרך שמערערים על החלטה בעניין אזרחי". תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת את החובה לערוב להוצאות המשיב בהליך ערעורי (ערעור או בקשת רשות לערער). אין הוראה בדין, בין בדין הכללי הנוגע לסדרי ערעור ובין בדין הספציפי הנוגע לחוק איסור הלבנת הון, המקנה פטור מחובה כללית זו במקרה שבפניי.

4. בכך לא מסתיים הדיון. בפסיקה אומצה הגישה, לפיה לא התווית - אזרחי או פלילי -  היא הקובעת בעת סיווגה של פעולה משפטית כפעולה עונשית, כי אם טיבה ותכליתה של הפעולה המשפטית בה מדובר. בהקשר זה צויין, בעת דיון בסוגיית הסיכון הכפול, כי "...ה'כינוי' שניתן לסנקציה אינו קובע. אופיה של הסנקציה, מהותה ומטרתה הם בעלי החשיבות המכרעת." (דברי השופט ד' לוין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221). באותה פרשה גם צוטט בהסכמה פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בעניין U.S. v. Halper (1989) 104 L.  Ed. 487, 490. בעניין Halper קבע בית המשפט העליון הפדרלי של ארצות הברית, כי לצורך תורת הסיכון הכפול, מקום בו סנקציה אזרחית משרתת מטרה בולטת של ענישה או הרתעה, יש לראותה כענישה. וכך קבע בית המשפט:

".....the labels 'criminal' and 'civil' are not of paramount importance. It is commonly understood that civil proceedings may advance punitive as well as remedial goals, and conversely, that both punitive and remedial goals may be served by criminal penalties. The notion of punishment, as we commonly understand it, cuts across the division between the civil and the criminal law, and for the purposes of assessing whether a given sanction constitutes multiple punishment barred by the double jeopardy clause, we must follow the notion where it leads. "

ובמקום אחר צויין בפסק הדין, כי "... a civil sanction that cannot fairly be said solely to serve a remedial purpose, but rather can only be explained as also serving either retributive or deterrent purposes, is punishment, as we have come to understand the term". 

5. גישה זו אינה מוגבלת לסוגיית הסיכון הכפול. היא מבטאת מדיניות משפטית כללית, החותרת לכך שמהותם של הסדרים משפטיים תיקבע לא על פי התווית שניתנה לפעולה משפטית, כי אם על פי מהותה ותכליתה של אותה פעולה. כך נפסק בסוגיית הבטלות היחסית (ראו רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673). כך נפסק גם לגבי סיווגן של החלטות, פסק דין או החלטה אחרת (ראו בש"א 11070/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' שפיצר, דינים עליון סד 414). כך נפסק גם בעת מיונם של מסמכים לעניין היותם חוות דעת רפואית (רע"א 5322/03 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, דינים עליון סד 965). כך נעשה בתחום דיני העונשין, עת בחן בית המשפט את מהותה האמיתית של עיסקה, ולא הסתפק בכינוי שניתן לה על ידי הצדדים (ע"פ 231/76 גולדשמידט נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 309). גם לגבי סיווגו של הליך פלוני כהליך חקירתי נפסק, כי "השיקול המכריע איננו צורתו של המסמך כי אם תוכנו." (ע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 766). באופן דומה פעל בית המשפט גם לגבי מיונו של מסמך פלוני במסגרת הליכי מכרז (ע"א 6581/96 גניס שיטות חניה מתקדמות בע"מ נ' איזי פארק בע"מ פ"ד נ(5) 601). בדרך זו פועל גם בית המשפט עת הוא נדרש לסיווגה של עיסקה פלונית כ"עיסקה מלאכותית" (ע"א 505/85 עדני נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מב(2) 637). זו גם הדרך בה ממיין בית המשפט את טיבה של עיסקה במסגרת דיני החוזים (ראו ע"א 346/88 אביבי נ' בן זכריה, פ"ד מו(4) 684). כך נפסק גם לגבי מיון וזיהוי הסעדים הנתבעים בהליך פלוני (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736).

6. כל אלה, ודוגמאות רבות נוספות, ממחישות את התמקדותו של בית המשפט בתכלית ובמהות האמיתיים של העניין שבפניו, לצורך גזירת ההסדר המשפטי המתאים לאותו עניין. סדרי הדין הם חלק מן המשפט. לשאלת הסיווג יש משמעות בקביעת סדרי הדין. אין סדר הדין בהליך פלילי דומה, מבחינות רבות, לזה הנקוט בהליך אזרחי. כך בערכאה דיונית, וכך גם בבית משפט שלערעור. כך הוא גם לגבי החובה להפקיד עירבון במסגרת הליכי עירעור. חובה זו מקובלת בהליך האזרחי (והמינהלי) בלבד. היא מבוססת על כך, שכאשר מדובר בהליך ערעורי, חזקת השוויון בין הצדדים נסתרה, שכן יוזם ההליך הפסיד בדין בערכאה הדיונית. מן הראוי, על כן, כי הוא זה שישא בסיכון שהליך הערעור שיזם יגרום להוצאות לצד שכנגד. במישור המעשי, מבוססת חובה זו על העובדה, שפעמים רבות מחייב בית המשפט את הצד המפסיד בהליך הערעורי בהוצאות בעל הדין שכנגד.

בהליכים פליליים אין חובה להפקיד עירבון. מצב משפטי זה נובע מכך שבהליכים אלה, בשל טיבם המיוחד, הנוגע לשלילת חירות או קניין על רקע טענה להפרת חוק, בדרך כלל אין בית המשפט נוהג לחייב את בעל הדין יוזם ההליך בהוצאות, אם ההליך נדחה. על רקע זה, מתבקשת התייחסות למהותו של העניין נשוא ההליך שבכותרת, ולשאלה אם מן הראוי לחייב בהפקדת עירבון בגידרו. לכך אפנה עתה.

7. במרכז העניין שבפניי עומדת השאלה, האם יש לראות בחילוט האזרחי על פי סעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון כ"עונש", וכפועל יוצא מכך, האם יש לראות בהליך הנוגע לעניין כהליך עונשי.